שוב חוזר הניגון..

היי,
זה הרבה זמן שלא כתבתי כאן, או בכלל. דברים השתנו, דברים קרו, כפי שאמור להיות בדבר הזה שנקרא חיים.
אבל הכתיבה בוערת, וזוהי דרך לפרוק. וכמה שאני חייבת לפרוק, או יותר נכון להתפרק. זה מה שמתבקש כדי לעבור הלאה. וזה משהו שאיני יודעת לעשות. אז אולי בכתיבה...

אמשיך לרשום על איפור ועל טיפוח, כי זאת אהבה ותשוקה ואמשיך גם לצלם, יחד עם זאת אשלב גם חוויות, רגשות והרגשות. כי האצבעות מרפרפות על המקלדת ורק רוצות לרשום, כי יש לי הרבה מה להגיד ושתקתי יותר מידי זמן.

אז שנתחיל?
הכל התחיל לפני שנתיים. כשעצרתי להגיד לך שלום, ולשאול למה אתה כועס כ״כ והמבט שלך בעיניים שהיה כל כך כואב, חודר ומכאיב, מבט שהיום אני מבינה שהוא מבט של טירוף, שבה אותי. ומאז התחיל רומן סוער,מלא תשוקה, כאב, אלימות וטראומה.
והאמת, שלעולם לא אסלח לך. כי אתה שקרן. ואני לא. כי אתה חלש ואני לא. והלוואי שיום אחד תתעורר ותתבייש. על כמה שהרסת חיים. שניפצת משהו שיכול היה להיות טוב.. אם לא היית מטורף. אם לא היית מכור. אם להיית חושב רק על עצמך. וניצלת.. אכלת אותי מבפנים. עם אשמה. ואין בי אשמה. לא אשמה בכלום, רק בזה שהכנסתי אותך לחיי. חתיכת חלאה.

ואני אוספת את השברים ולומדת. נותנת לחתכים שלי להגליד בצורה בריאה ומתפללת שלא ישארו צלקות עמוקות מידי. או לפחות מנסה,אבל בחיי שאם אראה אותך ברחוב מחר כנראה שאדרוס אותך. חתיכת כישלון.
ויש לי להגיד לך גם תודה. שגרמת לי להבין כמה חזקה אני. שאין עליי ושאוכל להתמודד עם הכל. תודה שגרמת לי ללכת לטיפול. להתחיל ולהבין את שורש הבעיה. לפרק לגורמים ולחפש פתרון. אני לא מוכנה להיות לבד יותר ואני לא מוכנה לוותר על עצמי בשביל אפסים כמוך. אז תודה. תודה שאפשרת לי לחיות. למרות הסיוטים בלילה. למרות הפחד.


ואני מקווה שתרקב ברחוב, אתה והבקבוק שלך.


תגובות

רשומות פופולריות